מאכלים טעימים מהמטבח של עדה חבובה

אמא שלי, עדה חבובה לבית סלילת, נולדה ב 11/8/1932 בחלב שבסוריה.
בגיל 13 עלתה עם אחותה הצעירה בתיה ברגל מסוריה לישראל, דרך לבנון.
וכך אמא סיפרה את סיפור הגעתה ארצה בעבודת השורשים של בני הבכור בר:
"נולדתי ב 11.8.1932 ט' באב, בעיר חלב שבסוריה.
אני ה-5 במשפחתי (משפחת סלילת) ויחד איתי נולדה אחות תאומה, אשר נפטרה בגיל חצי שנה ממחלה.
מילדותי בחלב איני זוכרת הרבה, זכור לי שלמדתי בבית ספר אליאנס ושהמורים היו מכים אותנו בסרגל על כפות הידיים. אחד הזיכרונות שלי הוא שבגיל 6 נשפך עלי בקבוק מים רותחים, שאחת השכנות חיממה אצל הערבים. רצתי ונתקלתי בה וכל המים נשפכו על הידיים, בטן ופנים. שמו עלי טחינה כדי לרפא את הכוויות.
זיכרון נוסף הוא שבחורף אחד הייתה על הריצפה שכבת קרח. בדרך לבית הספר נפלתי והחלקתי בכל המדרגות על הטוסיק. עוד זיכרון הוא שבט"ו בשבט הכינו שקיות בד מיוחדות ומקושטות. על כל שקית היה רשום שם של ילד. ובבוקר ט"ו בשבט חיכתה לכל ילד שקית מתחת למיטה שלו – מלאה בפירות יבשים וכל טוב. הילדים חיכו לזה כל השנה.
יש מספר מאכלים שזכורים לי מילדותי: בשר עם פטריות כמהין, לחמה בעג'ין (בצק עם בשר), אשר אפו בכל יום ראשון. בחלב גדלו המון עצי דובדבנים שהיו מאוד טעימים.
עליתי לישראל יחד עם אחותי בתיה הצעירה ממני ב-3 שנים. אני הייתי בת 13 והיא בת 10. הורי החליטו ב 10 באוקטובר 1945 לשלוח אותנו לארץ וכאן חיכו לנו 2 אחים ואחות.
אבי עשה הסכם עם פעילי עליית הנוער ועלינו עימם. יחד עם קבוצת ילדים, נסענו באוטובוס באופן לא חוקי ללבנון, לעיר ביירות.
בביירות חיכינו 10 ימים ואחר כך הבריחו אותנו במשאיות עד לנקודה מסוימת הקרובה לגבול, ומשם המשכנו דרך ארוכה ברגל עד לגבול ישראל. הלכנו שני לילות ושני ימים עד שהגענו בלילה השלישי לקיבוץ חניתה.
בקיבוץ חניתה קיבלו אותנו יפה, האכילו אותנו. לנו בצריף גדול ובשעה 4 לפנות בוקר לקחו אותנו לקיבוץ אחר שאינני זוכרת את שמו, שם לנו לילה נוסף.
למחרת הגענו לקיבוץ יגור ומשם לחיפה. בהסתדרות בחיפה שאלו אותנו אם יש לנו משפחה בישראל ואמרנו שכן. מצאו את אח שלי ומסרו אותנו אליו למרות שרצינו ללכת לקיבוץ.
לאחר יומיים אח שלי ביקש שיקחו אותנו לקיבוץ אולם במקום לקיבוץ לקחו אותנו לרעננה, כל אחת אצל משפחה אחרת. לאחותי היה טוב, אולם אני לא נהניתי והרגשתי שמנצלים אותי. ביקשו ממני לעשות קניות, לכבס, לנקות ולעשות את כל עבודות הבית.
אחרי חודש ימים החלטתי שאנחנו בורחות וזה מה שעשינו. בוקר אחד, לקחתי את הכסף שנתנו לי כדי לקנות מצרכים במכולת ועלינו על אוטובוס. אחרי שעלינו לאוטובוס הבנו שהוא נוסע לתל אביב ולא לחיפה. אישה אחת שנסעה באוטובוס, שמה לב שאנחנו אבודות ושאלה לאן אנחנו רוצות לנסוע. כשאמרנו לה, היא נתנה לנו כסף, היא הסבירה לנו היכן לרדת ולהגיע למשפחה בתל אביב ואפילו נתנה לנו את כתובתה. אנו מצאנו את משפחתנו בתל אביב באיזור שוק הכרמל ולאחר מכן הם החזירו אותנו לאחי בחיפה. נשארנו לגור בחיפה. עבדנו ביום ולמדנו בלימודי ערב. אחרי 3 חודשים הגיעו הורי מסוריה והמשפחה התלכדה שוב."
אמא פגשה את אבי, יצחק חבובה ז"ל, שעלה מדמשק ב 1936 בגיל 13, בחיפה וב 1/4/1949 נישאו והקימו משפחה בישראל, בעיר חיפה.
נולדו להם 4 ילדים: 2 בנים ו 2 בנות: שלמה, חגי, בטי ז"ל ואנוכי, סיגל בת הזקונים הרביעית והאחרונה.
משתפת אתכם כאן במתכונים הרבים של אמא, שליוו אותנו בילדות, בבגרות וגם עכשיו בבתים שלנו.

"סיפרה דיימה"- במילים אלו הסתיימה כל ארוחה בביתם של הורי ומשפחתי המורחבת, כשהכוונה היתה - שתמיד יהיה שולחן כזה... מלא במאכלים ובשפע.
הי, אני סיגל חבובה ריקלין והחלטתי לשתף אתכם במטעמים עליהם גדלתי בבית הורי.
כבת גאה לעולים מסוריה, אבא מדמשק ואמא מחלב, אני שמחה לשתף במטעמים מהבית שלנו את כל מי שמעוניין להכין ולאכול אוכל טעים, אותנטי, מתובל ונהדר..
את רוב רובם של המתכונים שיוצגו כאן קיבלתי בירושה מאמי היקרה עדה חבובה ז"ל - שהיתה בעבורי ובעבור ילדי ומשפחתי המורחבת ה - מאסטר שף האמיתי!!
מקווה שזה יעשה לכם חשק לנסות ולבשל מקצת מהמאכלים.
אז שיהיה לכולנו בתיאבון!
סיגל